מי שנכנס היום בערב לשוק מחנה יהודה פוגש ברים מלאים, מוזיקה, ודיוקנאות ענק מרוססים על תריסי הברזל. קשה לדמיין שכל זה התחיל ממגרש עפר ריק, בלי מבנה אחד, שבו נשים מהכפרים שמסביב הניחו ירקות על מחצלות. הסיפור של השוק הוא במידה רבה הסיפור של ירושלים עצמה: מאולתר, עקשן, וקם מחדש אחרי כל מכה.
נשים מליפתא, מגרש של משפחת בנקאים, ושכונות שחסכו הליכה לעיר העתיקה
בשלהי המאה ה-19 החלו פלאחיות מהכפרים ליפתא, דיר יאסין ושייח' באדר להביא תוצרת חקלאית לדרך יפו, סמוך לשכונת מחנה יהודה. הן פרשו את הסחורה על מגרש ריק ורחב ידיים בבעלות משפחת חיים אהרון ולירו, משפחה יהודית ספרדית אמידה שהחזיקה נכסים רבים בעיר.
ההצלחה הייתה כמעט מובנת מאליה. תושבי גוש הנחלאות הסמוך חסכו לעצמם את ההליכה הארוכה עד לשוקי העיר העתיקה, והמוכרות חסכו את הדרך אליהם. משפחת ולירו גבתה מהתגרנים דמי שימוש בקרקע, אך לפי התיעוד לא השקיעה בפיתוח השטח. כך צמח שוק שלם בלי תכנון: קודם מחצלות, אחר כך סככות יוטה, ולבסוף פחונים ודוכני עץ.
1922: הבריטים דורשים להרוס, והסוחרים קונים את הקרקע
אחרי מלחמת העולם הראשונה החליטו הבריטים לעשות סדר. הם הכינו תוכנית עם חנויות קבע ותשתיות מים וביוב, ובמקביל רדפו את הרוכלים והוציאו צווים נגד סככות הפח והעץ.
"ממשרד הבריאות מודיעים לנו שבמשך שני החודשים הקרובים מוכרחים להרוס את חנויות העץ" — מתוך מכתב תגרני השוק לוועד העיר, 1922
ועד העיר נחלץ לעזרת הסוחרים: העניק הלוואות וניהל משא ומתן עם משפחת ולירו. ב-2 ביולי 1922 נחתם חוזה למכירת המגרש לסוחרים, ובנובמבר אותה שנה נמסרו החנויות הראשונות לרוכשיהן. על החלקה הפונה לרחוב אגריפס נבנו ארבע שורות חנויות בשני רחובות צרים שקיבלו שמות של פירות: רחוב התפוח ורחוב האגס. ב-1931 נחנך לצדם שוק נוסף, שאוכלס ברבות השנים בסוחרים יוצאי עיראק וזכה לכינוי "השוק העיראקי".
חנות ירקות אחת ברחוב האגס, ומשפחה אחת ששינתה את התרבות הישראלית
בין חלוצי החנויות הבנויות היו בני העדה הפרסית משכונת נווה שלום הסמוכה, וביניהם אליהו יעקב בנאי. משפחתו הגיעה משיראז שבפרס בשנות ה-80 של המאה ה-19 והתיישבה בנחלאות. את חנות הירקות ברחוב האגס פתח אליהו יעקב עם הולדת בנו מאיר, והמשפחה גרה בקומה שמעל החנות, ברחוב האגס 1.
מהבית הקטן שמעל הבסטה יצאו יוסי בנאי, גברי בנאי מ"הגשש החיוור", ואחריהם אהוד, מאיר, יובל ואביתר. לפי יוסי בנאי, הסבא הוא שנטע את הכישרון האמנותי במשפחה: בערבים היה מספר סיפורים לנכדים ומנגן בעוּד. ב-1989 הקליט אהוד בנאי את "האגס 1", שיר געגועים לבית שמעל חנות הירקות, וב-2000, בעקבות פנייה של יוסי בנאי, שינתה עיריית ירושלים את שם רחוב האגס לרחוב אליהו יעקב בנאי.
30 ביולי 1997: היום הקשה ביותר של השוק
לצד הצמיחה ידע השוק גם ימים שחורים. ביום רביעי, 30 ביולי 1997, בשעה 13:15, פוצצו שני מחבלים מתאבדים מטעני נפץ בסמטה מרכזית בשוק ההומה: 16 בני אדם נרצחו ו-178 נפצעו. השנים שאחרי הפיגוע, ובעיקר שנות האינתיפאדה השנייה, היו תקופה קשה לסוחרים. הקונים התרחקו, והשוק ידע שנים של שפל.
2009: מסעדה אחת ליד הדוכנים משנה את הכיוון
ההתאוששות הגיעה מכיוון לא צפוי, האוכל עצמו. אלי מזרחי, שכיהן שנים כיו"ר ועד השוק, הפך את חנות כלי הבית המשפחתית ברחוב השזיף לבית קפה, מהלך שעורר אז תמיהה: רבים חשבו שזה מיקום מוזר לבית קפה. ב-2009 פתחו השפים אסף גרניט, אורי נבון ויוסי אלעד את מסעדת "מחניודה" ברחוב בית יעקב, עם מטבח פתוח ותפריט שמבוסס על חומרי הגלם מהדוכנים.
"מחניודה" הפכה לנקודת ייחוס למסעדות השוק שקמו אחריה בכל הארץ, והשוק הירושלמי הפך למרכז בילוי קולינרי ארצי. אחריה נפתחו בין הבסטות ברים, מסעדות שף ובתי קפה, והשוק קיבל חיים כפולים: ביום שוק ירקות, בלילה מתחם בילוי.
הלילה שבו התריסים הפכו לגלריה
ב-2015 קיבל השוק הלילי גם פנים, פשוטו כמשמעו. ביוזמת ברל האן, תושב נחלאות, החל האמן יליד לונדון סולומון סוזה לרסס דיוקנאות על תריסי הברזל של הבסטות: דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, אלברט איינשטיין, נעמי שמר, וגם יוסי בנאי. עד יולי 2018 צייר סוזה כ-150 מתוך כ-360 תריסי הבאסטות בשוק, בקצב של כשלושה ציורים בלילה, שעתיים עד ארבע שעות לציור.
כך נסגר מעגל: דיוקנו של יוסי בנאי מרוסס על תריס ברזל, במרחק דקות הליכה מחנות הירקות שבה גדל.
איך פוגשים את כל השכבות האלה בביקור אחד
מי שמסתובב היום בין יותר מ-270 הדוכנים והחנויות עובר, בלי לדעת, על פני כל השכבות: רחובות הפירות מ-1922, השוק העיראקי מ-1931, הבסטות של המשפחות הוותיקות, והמסעדות שבאו אחרי 2009. הסיפורים האלה לא כתובים על שלטים. צריך מישהו שיצביע על התריס, על הפינה, על הדוכן.
זו הסיבה שסיורי אוכל הפכו לדרך אהובה להכיר את המקום: הולכים, טועמים, ושומעים את הסיפור בדיוק איפה שהוא קרה. מי שרוצה לחוות את זה כך יכול להצטרף לסיור קולינרי בשוק מחנה יהודה ובנחלאות, מסלול שמחבר טעימות בדוכנים עם סמטאות השכונות שהשוק נולד כדי לשרת. ומי שמעדיף לבד: בואו בבוקר לירקות ולתבלינים, וחזרו אחרי רדת החשכה לראות את הגלריה שעל התריסים.
מה נשאר מהמגרש הריק
מהמגרש של משפחת ולירו לא נשאר דבר, וזה בדיוק העניין. השוק הזה מעולם לא הפסיק להשתנות: ממחצלות לחנויות אבן, משוק שכונתי לבירת אוכל, מתריסי ברזל אפורים לגלריה לילית. מה שנשאר קבוע הוא הרעש, הריח, והעובדה שכל ירושלים עדיין עוברת בו.
